לא מעט משפחות מיוצאי תימן בשנות ה- 50 איבדו את ילדיהם, ונמסר להם שילדהם נפטרו, אולם לא ראו גופה, ולא קבר.היום כבר ידוע כי חלק מהילדים נמסרו לאימוץ, וחלק מהם אין מידע היכן הם נמצאים עד לכתיבת שורות אלה.
שושנה צוברי עלתה ב- 1949 עם משפחתה ארצה, ואיבדה את אחותה בארץ.
ספרי לי מה היה בתימן?
הינו גרים בתימן, בתימן היה לנו הרבה שדות חמורים סוסים תרנגולות הינו די עמידים בתימן. הערבים היו עובדים אצלנו באדמות, הורים שלי בישלו את החיטה והשעורה והיו מביאים גם לערבים לאכול, אבא שלי תמיד דאג להביא קודם להערבים, הערבים היו מאוד רעבים. הערבים עבדו אצלנו, ואנחנו פירנסנו אותם. בין היתר האבא היה לומד תורה, והנשים עבדו בבית לא למדו הנשים התימן. הנשים עסקו בלטחון את החיטה השעורה. עשו כביסו ביידים, בתימן לא היה מכונת כביסה.
שהדיעו לנו שאנחנו נכנסים לארץ ישראל נורא שמחנו, הערבים באו ליוו אותנו, בכו שאנחנו עוזבים. אבל בכל זהות נתנו להם את כל הדברים שלנו ועלינו לארץ ישראל.
הדרך היתה לנו מאוד קשה עלינו בהרים בגבעות, עד שהגענו למקום שיכולים לקחת אותנו בחמורים גמלי. לא לקחנו שום דבר איתו קצת בגדים. עד שהגענו למקום ושם אמרו לנו שמכן אנחנו טסים לארץ ישראל.אמרו לנו קודם להוריד את כל הרכוש שלנו התכשיטים.
לאחר מכן הגענו לחשד ושם הביאו אותו במכוניות פשוטות לאין שומר שמו לנו אוהלים כל 4 משפחות באוהל היה צפיפות נוראית היה קשה החיים באותו הזמן לה היה קלים.
לאחר כמה זמן התחילו לקחת לנו את הילדים לביתי תינוקות, ושם לקחו את אחותי. אחותי היתה ילדה נורא יפה הייתה בת שנה וארבע חודשים. ושם לקחו אותה לבית החולים אמרו שהיא חולה, אבל היה לא באמת הייתה חולה אולי היה לה שלשולים.
לא אמרו לנו בכלל שלקחו אותה לבית החולים רק לאחר שהינו בבית תינוקות אמרו לנו שלקחו אותה לבית החולים בחיפה. באותו הזמן הינו עולים חדשים לא יודעים איפה זה, ואיך להגיע לשם. לא היה לנו אפילו את הכסף בשביל להגיע לחיפה.אבל לאחר מכן כן מצאנו דרך להגיע לשם ושהגענו לשם אנחנו שואלים איפה הילדה ואמרו לנו לא הילדה כבר מתה.
4:10 בסרטון מתוך 11:07
